התבליטים המונוכרומטיים של סרג'יו דה קמרגו חוקרים את הקשר בין מסה לריק באמצעות צורות גיאומטריות פשוטות כגון צילינדרים ומנסרות כדי ליצור קומפוזיציות מורכבות. בדומה ל"סופרפיסי ביאנקה" של אנריו קסטלאני ולתבליטי הציפורניים האיקוניים של גינתר אוקר, תבליטי הצילינדרים החתוכים המורכבים הם אבן הפינה של אוצר המילים האמנותי של דה קמרגו, היוצרים אדוות של אור וצל על פני השטח של הבנייה, רוטטות ומטמורפוזה ללא הרף עם תנועת האור והצופה כאחד. כתוצאה מכך, קונסטרוקציה כמו תבליט מס' 194 מ-1968 היא כמו כל יצירת אמנות שיש לחוות ברוחם של אמני אופ כמו חסוס רפאל סוטו, כך שהצופה וסביבתו יכתיבו את התפיסה של משטח פיסולי שנראה כאילו הוא דוהה ומתמוסס. המטריצה הצפופה והדחוסה של פני השטח החומריים של התבליט מרמזת על האדמה, האורגני, הירק, הגבישי. אבל כפי שנחווה, הוא מספק את האמצעים לבטא את היפוכו: הלא חומרי, האור, האוויר והאחדות המסתורית.