כל אחד צריך פנטזיה: פופ ארט באמריקה

באמצעות ציטוט של אנדי וורהול ככותרתו והשראה, "כל אחד צריך פנטזיה" בוחן את הכוח, הרצון, ואת העונג של פופ ארט. התערוכה מכסה מעל שלושה עשורים של פופ ארט. צללו לעולם של וורהול, רוי ליכטנשטיין, מל ראמוס, לארי ריברס, טום וסלמן ועוד.

העבודות ב"כל אחד צריך פנטזיה" מתעמקות הן בזוהר והן בקצה הנסתר של הפופ ארט האמריקאי. בניגוד מוחלט לאקספרסיוניזם מופשט שהפך לסגנון הדומיננטי בשנות השישים, תנועת הפופ ארט הציעה אלטרנטיבה סונית יותר אם לא פחות מתחשבת. כדי לראות את הניגודיות והדמיון בין פופ ארט לאקספרסיוניזם מופשט, בקרו בתערוכה האחרת שלנו, "מודרניזם יהודי חלק 1".

למרות הבהירות שלו, פופ ארט הציע מבטים תובנה לתוך הנפש האמריקאית. לדוגמה, לא רק מוקסם סלבריטאים ותהילה, וורהול חקר עוד יותר לתוך נושאים אלה כדי לשקף בחזרה על אמריקה החזון שלה – יפה, בהיר, ואת טראומטי.

עבור מל ראמוס, טום וסלמן ולארי ריברס, עבודותיהם מבקשות מאיתנו לשקול את תפקידה של הדמות האנושית בתולדות האמנות, הפופ ארט ותרבות הצריכה. פופ ארט הפך למרחב לשלב רצינות ומחנה, האוונגרד והקיטש.

אפילו יצירותיו בהשראת הקומיקס של רוי ליכטנשטיין מעוררות שאלות מפוכחות של ניכור, ומטשטשות את הקווים של מה שמכונה אמנות יפה ותרבות המיינסטרים.

כפי שכותרת המופע מרמזת, פופ ארט מספק גם פנטזיה וגם מציאות במידה שווה שבה הנאה היא רכישה אחת משם.

אנדי וורהול

וורהול, הבולט מבין אמני הפופ, יצר יצירות שהיו, בפרפרזה על אוסקר ויילד, מיד על פני השטח והעומק. ג'ודי גרלנד במודעה Blackglama מדגיש הן פנטזיה רצויה מציאות טרגית. התערוכה מציגה חבילה שלמה של הדפסי הכיסא החשמלי שלו – הנגזרים מסדרת המוות והאסון שלו – המדגימים את עיסוקו בתהילה ושמצה באמריקה.

רועי ליכטנשטיין

יחד עם וורהול, ליכטנשטיין בא להגדיר פופ ארט ואמנות אמריקאית של המאה ה -20 באמצעות ניפוח של קומיקס הן בנושא והן בסגנון. ליכטנשטיין שיחזר את הדיוק של יצירותיהם שתיעדו ופרודיות. עבודתו הושפעה במידה רבה מפרסום פופולרי, ובמעגל המלא, עוררה השראה בפרסום המיינסטרים – מעגל רב של תשוקה.

ג'ים דיין

עבודותיו של ג'ים דיין עושה מדיטציה על חפצים עם משיכה ילדותית למציאת שפה אוניברסלית ונוסטלגית. גלימותיו של דיין הן בין הדימויים המוכרים ביותר שיצאו מהקריירה הארוכה והמהוללת שלו. השימוש בצנרת המובילה מעיד גם על חוויית הילדות של דיין עצמו עם כלים וחומרה המתבטאים דרך עדשת פופ.

אלכס כץ

אלכס כץ הוא דמות מרכזית באמנות הפיגורטיבית האמריקאית. דיוקנו הצבעוני, מסוגנן, השטוח וציוריו עומדים בניגוד מוחלט לאקספרסיוניזם המופשט שבו התבגר. לא ממש מינימליסטי, לדמויות המתות שלו יש תכונות שמעניקות גם השוואות לתרבות הפופ ולעיצוב מסחרי. עבודותיו של כץ נותנות תחושה של ניתוק קריר אך גם ירך קרירה.

רוברט ראושנברג

האמן האמריקאי רוברט ראושנברג עזר לחולל מהפכה באמנות במאה ה-20 באמצעות האסמבלאז'ים שלו המשלבים חפצים ותרבות פופ. שכבות האובייקטים והמשמעות הטילו ספק בעצם הרעיון של האמנות וגבולותיה.

ג'יימס רוזנקוויסט

ג'יימס רוזנקוויסט הוא אחד מאמני הפופ הבולטים. הבדים הגדולים שלו כוללים תמונות מקולקטות שנאספו מפרסום ותרבות מסחרית. רוזנקוויסט, שהוכשר כצייר שלטי חוצות, השתמש בחוויה זו כדי ליצור בדים ענקיים שנראים בעצמם כמו הפרסומות שאנו פוגשים בחיי היומיום. למרות סטטי, התפוררות זוויתי והצטרפות מחדש נותן לנו את הרושם של תמונות מהבהבות במהירות גבוהה כאילו גלישה בערוץ, נהיגה בכביש מהיר של שלטי חוצות, או אפילו לקפוץ מאתר לאתר. אין זה צירוף מקרים שאנדי וורהול קרא לחברו ג'יימס רוזנקוויסט האמן האהוב עליו.

אד רושה

אד רושה הוא אחד האמנים האמריקאים המכובדים ביותר, בין השאר בשל חקר סמלי אמריקנה והיחסים בין שפה לאמנות. הסוף הוא נושא קולנועי בו השתמש האמן בשנות התשעים והתווכים, והופיע בציורים, הדפסים ורישומים – בעיקר בציור בקנה מידה גדול במוזיאון לאמנות מודרנית בשנת 1991. בהתייחסו לחלוף הזמן וההתיישנות, רושה עושה שימוש בגופן מיושן ובמסורת קולנועית ישנה של שימוש בטקסט בקולנוע.

מל ראמוס

ראמוס צייר לעתים קרובות עירום נשי משולב עם טוטמים מסחריים כגון קוקה קולה או דל מונטה, ניפק ו recontextualizing פרסומת בתוך החברה האמריקאית. אנו מתמודדים עם פנטזיות ויזואליות ומלוחים. כמו חברו ליכטנשטיין, ראמוס התחבר לשגשוג של תמונות מסחריות על ידי מתן פרשנות של שפע אופטי זה. ראמוס לא התייחס רק לאבני-מגע תרבותיות ושילב אזכורים בעירום קלאסי.

לארי ריברס

ריברס, שנחשב הן לסנדק של הפופ ארט והן לנורא שלו, למד בשלב מסוים אצל הנס הופמן, אבי האקספרסיוניזם המופשט. זה אימון שבו ריברס הרגיש מחויב תמיד יש מגע של האמן בתוך יצירותיו בניגוד ליכטנשטיין או וורהול שהעדיף טכניקות תעשייתיות או מפעל למחוק. עם זאת, יצירותיו דחפו את גבולות האמנות על ידי מיזוג הפשטה ופיגורציה עם פופ ותרבות הצריכה.

ג'ורג' סגל

התמקדותו של סגל בגוף האדם בגודל החיים סייעה לדחוף נגד השכיחות של אקספרסיוניזם מופשט. יתר על כן, יציקות אלה עשויות תחבושות של חברים ובני משפחה, יש תהודה קיומית. אנשים מושעים בזמן בפעולות שאין להן סוף ואין התחלה. סגל, שנולד למשפחה יהודית פולנית, שרבים מהם מתו בשואה, יוצר דמויות שהן קונכיות מילוליות, תזכורות למצב האנושי.

תום ווסלמן

בדומה לראמוס, עבודתו של טום וסלמן מתייחסת בעירום הקלאסי של תולדות האמנות, שאותה חיבר לחפצים מודרניים. הוא אפילו עדכן את העירום לקהלים עכשוויים, כגון שימוש בקווי שיזוף ביקיני. במקום שבו ראמוס מביא ריאליזם לדמויותיו, ווסלמן מספק סגנון גרפי תוסס. דחיפה זו להפשטה יוצרת קשר נועז עוד יותר בין צריכה חזותית למסחרית.