כנציגי החוף המערבי של האחוזה של גרייס הרטיגן, הת'ר ג'יימס אמנות מציגה בגלריה שלנו בסן פרנסיסקו מבחר של ציורים מאוחרים יותר על ידי אקספרסיוניסט מופשט חלוצי זה.

ציורים אלה ממחישים את הפריחה המלאה של שילוב הדמויות והדימויים התרבותיים המוכרים של הרטיגן בציוריה. למרות שהיא החלה כחסידה קפדנית של האקספרסיוניזם המופשט, כבר בשנת 1952, הרטיגן ספגה פיגורציה לציור. על ידי הכללת תמונות מוכרות, הרטיגן נחשב לעתים קרובות כמבשר לפופ ארט. עם זאת, על ידי החלפת הסרה סטרילית וייצור המוני של פופ ארט ברגש ובטכניקה ציורית, הרטיגן מעמיק את הבנתנו את ההצטלבות של פופ, הפשטה וציור.

בתערוכה זו, הצופה נתקל באבני בוחן תרבותיות מדמויות מימי הביניים והרנסנס ועד גבירתי הנאווה. במקום קרע פתאומי מתולדות האמנות כמו אקספרסיוניסטים מופשטים אחרים, ציוריו של הרטיגן מאמצים אותו. הבנה זו נובעת משנת לימודה והעתקת ציורי המאסטר הישן בשנת 1952, שהביאה לקרע זמני מצד חברים, כולל ג'ואן מיטשל, ולנסיגת התמיכה ממבקר האמנות קלמנט גרינברג. עם זאת, ציוריה של גרייס הרטיגן נכללו בתערוכת אמצע המאה, 12 אמריקאים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (1956), ובציור האמריקאי החדש, שאורגן במשותף על ידי MoMA וסוכנות המידע של ארצות הברית ונסע לשמונה ערים אירופיות בין השנים 1958 ל-1959. כאחת הנשים הבודדות שקיבלו את רמת החשיפה הזו, הרטיגן זכתה לסיקור תקשורתי משמעותי והופיעה במגזין "לייף" ב-1957 וב"ניוזוויק" ב-1959. עבודתו של הרטיגן נכללה גם במופע הרחוב התשיעי, ניו יורק (1951).

"לא בחרתי בציור... הוא בחר בי. לא היה לי כישרון. פשוט היה לי גאון." – גרייס הרטיגן