הנס הופמן
גרפיקה
"העולם כולו, כפי שאנו חווים אותו באופן חזותי, מגיע אלינו דרך הממלכה המיסטית של הצבע." – הנס הופמן
על
רבים מציינים את השפעתו של הנס הופמן כמורה, אך מעטים מכירים בו כאחד הציירים הגדולים של התקופה האמריקאית שלאחר המלחמה. הת'ר ג'יימס שמחה להציע ארבע יצירות מופת של הופמן המדגימות את רוחב היריעה יוצא הדופן של מורשתו. אפיקים חשובים של הפשטה צברו תאוצה בשטח הרחב שנחצב על ידי תורתו ודוגמתו.
הופמן, יליד 1880, דור רחוק מהאקספרסיוניסטים המופשטים הוותיקים ביותר כמו דה קונינג או רותקו, בילה את העשור המכריע בין 1904 ל-1914 בפריז, הכיר את פיקאסו ומאטיס, והיה על הבמה כשנפתחה הרטרוספקטיבה הגדולה של סזאן ב-1906. לכן, אין זה מפתיע שלאחר שהגיע לניו יורק בשנת 1932, הופמן עשה דרך עקלקלה משהו לעבר סגנון החתימה שבזכותו הוא זכור כיום לטובה. עשרות שנים לפני שצייר מלבנים עזים בצבע טהור וצף, הידועים בכינוים 'לוחות', הופמן הבריש, הכתים וטפטף צבע ביד רופפת יותר, מבוססת מקריות. השאלה אם הוא או פולוק היו החלוצים בטכניקת הציור "הטפטוף" עדיין לא ברורה. פחות מחלוקת אופפת את השפעת תורתו על ג'ואן מיטשל וכמה מהציירים הצעירים שפנו לסוג לירי יותר של אקספרסיוניזם מופשט – כזה המזוהה יותר עם הטבע.
"אמנות היא עבורי האדרת הרוח האנושית, וככזו היא התיעוד התרבותי של הזמן שבו היא נוצרת." – הנס הופמן
ללא כותרת (נוף לנמל פרובינסטאון), 1937 בקירוב
אף אמן לא גישר על הפער בין המודרניזם האירופי לבין האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי כפי שעשה הנס הופמן. ללא כותרת (נוף לנמל פרובינסטאון) משלב אלמנטים משתי התקופות בצורה חלקה. הוא ממזג את הצבע חסר הרסן של הפובס עם מעברים מוברשים רחבים, ומבשר את הטכניקות האוטומטיות של אסכולת ניו יורק. הציור מחוות, משלב את המוטיבים והמהירות הדינמית של עבודת המכחול של ראול דופי אך מקרין אנרגיה גברית ונועזת יותר. גישה זו מרמזת על שורשי ציור הפעולה ומשקפת את רוחו החדשנית של הופמן בתקופתו בפרובידנס, רוד איילנד.
שיר אהבה, 1952
הנס הופמן בן ה-72 עיבד את הבד הזה בכוונה ובמחשבה כדי להשיג השפעה באמצעות איפוק. החלל הפתוח והנדיב מאפשר לקנבס לנשום במקום שבו צבע כחול מטפטף במעברים אקספרסיביים, זורם כמו חלומות נוזליים. עבודתו של הופמן לעולם אינה קשורה קשר הדוק לסוריאליזם. עם זאת, הקנוקנות דמויות המיתרים הנלוות המתפתלות ברחבי השדה נוגעות בשורש האוטומטיזם הסוריאליסטי, מהדהדות את רוחו הגחמנית של מירו. המרשים ביותר, השטחים הפתוחים אינם לבנים עזים או 'גוונים' אלא חדורים בנוכחות אפלולית המעניקה לציור עומק עשיר ורודף רוחות, מה שהופך אותו לחוויה חזותית שובת לב ומעוררת.
הטיפוס, 1960
"הטיפוס", שצויר בתקופה שבה רוב הציירים האמריקאים דחפו את ההפשטה לכיוונים חדשים או דחו אותה, הוא בכל זאת ציור של זמנו, המסומן בחושניות ובנגיעה ציורית עדינה. בעוד שהקטעים של "הטיפוס" מוברשים ולא נמזגים או מוכתמים, הוא משקף את הליריות העדינה של תלמידתו לשעבר, הלן פרנקנטלר, שמאז 1952 התנסתה באזורים צפים של צבע שנספגו לתוך הבד בקלות דמוית צבעי מים. מצד שני, הלהקות הקצרות והסלסטיות הפריזמטיות האלה מזכירות את ימי ההלציון ההם בפריז, כשהופמן עבד על תורת הצבעים עם חברו הטוב רוברט דלונה וחשב הרבה על פריזמות. הוא גם משקף לקחים שהופקו מהפאובים ומהאמנים שהמציאו באמת את ההפשטה, וסילי קנדינסקי, קאזימיר מלביץ', פרנטישק קופקה ופיט מונדריאן, אם לציין כמה משחקני המפתח. הטיפוס הוא ביטוי מרהיב של צייר השואב מן העבר וההווה, המצייר באופן שובב אך לא קל דעת, מושכל לחלוטין ומוכן לבטא את יכולותיו כצייר בפשטות ובשכנוע רב.
ללא כותרת, 1962
"ללא כותרת", שצויר זמן לא רב לאחר פרישתו של הופמן מקריירת ההוראה שלו, הוא תצוגה מרהיבה של צבע שופע המסומן על ידי יישום בטוח ואגרסיבי של צבע המציג את יכולתו לתמרן את החלל והעומק ללא שיטות מסורתיות של פרספקטיבה ומידול. המעבר הקשת, המוברש במרץ בכחול לבן, הוא בורג של אנרגיה המוברש על רקע גוונים חמים יותר ואזורים כהים, תלוי בתוך חדר בעל עומק מרחבי ודינמיות מרתק מבחינה ויזואלית. תקופה מאוחרת זו בקריירה של הופמן ראויה לציון בשל מרץ גישוש נעורים זה, וניצול תיאוריית הדחיפה-משיכה הדינמית שלו. יחסי הגומלין בין הצבעים משמשים לא רק כבחירות אסתטיות אלא כהתגלמות התיאוריות שלו, ומדגימים את המתח החזותי שמעורר את הבד לחיים עם צורות וצבעים המתקדמים ונסוגים, ויוצרים משטח תוסס המערב את עין הצופה. העומק המרחבי המרומז והקשת האנרגטית של החשמל הניצבים בתוך החמימות העשירה של הרקע משקפים את אמונתו כי ציור מופשט יכול לעורר תחושה של עולם תלת-ממדי, לא באמצעות ייצוג ישיר, אלא באמצעות הכוחות הרגשיים והחזותיים של צבע וצורה.
אגרטל צהוב, 1942
הופמן צייר את "אגרטל צהוב" שנתיים בלבד לפני תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה Art of This Century בניו יורק בשנת 1944. עבודה תוססת זו היא מחקר מאולתר הבוחן את התפרקות הצורה, שבשנת 1942 הייתה עיקרון מתפתח של אקספרסיוניזם מופשט. הופמן היה מורה בולט בתקופה זו, ובין תלמידיו היו הלן פרנקנטלר, אלן קפרו, מיכאל גולדברג ועשרות אחרים. "אגרטל צהוב" לוכד את הדינמיות של גישתו הייחודית של הופמן לייצוג והפשטה. האנרגיה והתנועה של יצירותיו יהיו בין התרומות המשמעותיות ביותר שלו לאמנות האמריקאית של המאה ה-20.
לברר
משאבים נוספים
אמנים
