ריצ'רד פרינס הגיע לגילו כאמן בעולם מונחה צרכנים וסחורות, והשימוש (מחדש) שלו בפרסומות מסחריות מעיד על התעניינותו בקידום גבולות של מחבר ואותנטיות. סדרת הקאובוי שלו הייתה ניכוס של הקאובוי הטקסני שהופיע בפרסומות של מרלבורו מן של שנות ה-40 וה-50: נדהם מהתחבולה של הפרסומת, הוא עיבד מחדש והעלה מחדש את התמונות בצורה מוגזמת, תוך טשטוש קווי הבעלות האמנותית והמקוריות. המסר של סדרת הבוקרים של ריצ'רד פרינס הוא עדין אך עמוק ונכון לא פחות בדור האינסטגרם כפי שהיה בדור התמונות.
בדומה לפרינס, גם אנדי וורהול צילם תמונות עיתונים ומגזינים כדי ליצור מחדש תמונות, במקרה של וורהול, של סלבריטאים ודמויות מהתרבות הפופולרית. וורהול קיזז את שכבות הדפסת המסך והשתמש בצבעים רוויים מאוד כדי להטות בכוונה את דיוקנה של מרילין מונרו מהנטורליזם לאובייקט דה-אישי של תקשורת ההמונים ההוליוודית.
סינדי שרמן גם השתמשה במדיה הפופולרית – סרט/וידאו בפרט – כדי להצהיר הצהרות על מבנים חברתיים של מגדר וזהות.
