לורנס שילר זוכר רק את שנות ה-60 בדרך זו: מהיר. כלומר: טשטוש. כלומר, עבור אלה שעברו את זה, תיאור מדויק כמו אחד צפוי למצוא על העשור שהתחיל עם אופטימיות והסתיים בתוהו ובוהו. אלו היו עשר שנים של מהומה וחקירה. ובמהלך העשור הסוער והסוער הזה, נראה היה לעתים קרובות שבכל פעם שהתרחש אירוע חדשותי בכותרות, לורנס שילר היה שם. שילר לא היה רק בר מזל להיות במקום הנכון בזמן הנכון; הוא היה נבון. הוא היה שם כדי לסקר את האירוע, להוסיף לו, לעזור לנו לראות אותו, כדי לסייע למשמעותו ועומקו. "זו הייתה תקופה שבה דברים קרו נורא מהר", אומר שילר על העשור. "זו הייתה תקופה פראית ופראית; תקופה בלתי מבוקרת. אני לא חושב שהייתה לך נקודת מבט בשנות ה-60. היית צריך לחכות ולהסתכל אחורה על זה, כי זה היה תקופה שבה דברים קרו כי לא היה שום חרוז או סיבה לזה. אבל בסוף שנות ה-60 סיקרתי כל כך הרבה סיפורים, היו לי כל כך הרבה שערי מגזינים, שאיכשהו הפכתי לחלק מההיסטוריה של העשור הזה. וכבר שמתי עין על העתיד."
כשלורנס שילר קיבל את המשימה מהמגזין הצרפתי "פריז מאצ'" לצלם את מרילין מונרו על הסט של "משהו חייב לתת" במאה ה-20, הוא לא חשב על זה כלום. זה לא היה אמור להיות צילומי אולפן פרטיים. הוא לא התכוון להדליק אורות, ליצור רקעים, או להשתמש בחצובה. רק עוד משימה, הוא חשב. מונרו עד אז התבסס היטב כתנה בדמיונם של רוב הגברים הצעירים. נורמה ג'ין היתומה יצרה את עצמה מחדש כפציצה הבלונדינית מרילין מונרו. היא הופיעה בעשרים ותשעה סרטים עד ששילר צילם אותה בשחור-לבן ובצבע במאי 1962. העולם לא היה מוכן לרגע שבו מרילין קפצה לבריכת השחייה בביקיני בצבע בשר ויצאה מהמים. היא הייתה כולה חיוכים ובאלמנט שלה: אלת המין שהתחזתה לנצח. צוות הצילום הוציא עוגת יום הולדת ב-1 ביוני 1962, כשמלאו לה 36, והיא ישבה בשמחה לפני נרות הזיקוק כששילר תפסה את הרגע - יומה האחרון על סט של סרט. חודשיים לאחר מכן היא הייתה מתה. מנת יתר בשוגג, התאבדות או רצח? לעולם לא נדע. אבל מה שאנחנו כן יודעים זה שהיא קיבלה בברכה את המצלמה של שילר, ושוב בחייו של הצלם, הוא היה במקום הנכון בזמן הנכון.
גרפיקה
תערוכות
למד
קטלוגים
