פבלו פיקאסו נולד במלאגה בשנת 1881. הוא גדל בברצלונה, שם בילה את ילדותו בלימודי רישום וציור אצל אביו, חוסה רואיס, שלימד בבית הספר המקומי לאמנות. פיקאסו למד שנה באקדמיה לאמנויות במדריד, לפני שנסע לפריז בשנת 1900. פיקאסו, שנחת במרכז עולם האמנות האירופי, חלק מקומות לינה עם המשורר והעיתונאי מקס ג'ייקוב, עמו חי את אורח החיים הבוהמייני של האמן העני והרעב. בשנים שלאחר מכן חל שיפור בהונו והוא בילה בפריז ובמדריד, הקים והמחיש את מגזין האמנות ארטה ג'ובן. פיקאסו החל להתערבב בחברת אמנים ודמויות ספרותיות אחרות, ביניהם המשורר גיום אפולינר והסופרת האגדית, מבקרת האמנות ומארחת הסלון גרטרוד שטיין, שאת דיוקנה צייר בשנת 1906.
היו לו כוחות המצאה מדהימים, הוא כל הזמן מחדש ומרענן את עבודתו ומתנסה בסגנון אחד אחרי השני. התקופה המוקדמת ביותר שניתן להבחין בה היא התקופה הכחולה, משנת 1901 עד 1904, כאשר השתמש בפלטת צבעים כחולה-ירוקה ברובה וצייר תמונות נוקבות של קבצנים, זנות ודמויות טרגיות אחרות מרחובות פריז. תקופת הוורדים שלו, שבאה לאחר מכן, עשתה שימוש בלוח צבעים חם יותר והתמקדה בדרך כלל בנושא פחות קודר. בסביבות 1907 הושפע פיקאסו מאוד ממסכות ואמנות אפריקאיות שהחלו לפלס את דרכן למוזיאונים פריזאיים בעקבות התרחבות האימפריה הצרפתית לאפריקה. פניהן ומטוסיהן המפושטים והזוויתיים של הנשים ב"לה דמואיזלים ד'אביניון" של פיקאסו שואבים בבירור את סגנונם ממסכות ופסלים אפריקאים, וציור זה מבשר לעתים קרובות כתחילת הקוביזם. יחד עם בן זמנו, ז'ורז' בראק, החל פיקאסו לפתח סגנון אמנותי, לימים קוביזם אנליטי, שהתקרב לעולם החזותי מנקודת המבט של צורות גיאומטריות. בשנת 1926 פנה פיקאסו לסוריאליזם, תנועה שהתחזקה והפופולריות בקרב אמנים פריזאים. יצירתו הסוריאליסטית המפורסמת ביותר של פיקאסו, גרניקה, תיארה את הפצצת גרניקה במהלך מלחמת האזרחים בספרד. הציור הזה הוא הצהרה אנטי-מלחמתית רבת עוצמה המזהירה מפני הסבל וההרס של המלחמה.
מורשתו של פיקאסו היא ללא ספק אחת האמניות הגדולות, הרדיקליות והמשפיעות ביותר במאה ה-20. יותר מכל אמן אחר, פיקאסו הגדיר את האמנות המודרנית של המאה העשרים על ידי הקמתו ופיתוחו של אחת התנועות העיקריות שלו, קוביזם.