ברתה MORISOT (1841-1895)
דיוקן מקסים ואינטימי זה של אישה צעירה עם שיער כהה והבעה חלומית לבושה בשמלת מוסלין לבנה מעוטרת בגבעולים כחולים אופייני לעבודתה של הציירת האימפרסיוניסטית המובהקת ברט מוריסו. מוריסו הייתה אחת האמניות הבודדות מבין האימפרסיוניסטים שצמחו כקבוצת אמנים שוליים בפריז בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19. מוריסו היה מקורב במיוחד לצייר הדגול המזוהה עם האימפרסיוניסטים (אם כי מעולם לא הציג איתם בפועל), אדואר מאנה, שצייר כמה דיוקנאות שלה. היא נישאה לאחיו של מאנה, אז'ן. היומן שניהלה בתם ג'ולי מאנה הוא אחד ממקורות המידע החשובים ביותר ממקור ראשון על התנועה האימפרסיוניסטית. האמנית הידועה הנוספת שהייתה חלק מהתנועה הייתה מרי קסאט האמריקאית.
מוריסו גדל במשפחה אמידה מהמעמד הבינוני-גבוה בפריז. אביה היה עובד מדינה בכיר. מגיל צעיר היא הפגינה את שאיפתה להיות אמנית מקצועית. אמה סידרה לה להעתיק בלובר, שם נמשך מוריסו ליצירותיהם של רובנס, ורונזה והמאסטרים הצרפתים של המאה השמונה-עשרה, וללמוד אצל האמן המפורסם קמיל קורוט, שנודע בנופיו ובדיוקנאות הנשיים שלו שצוירו בפלטת צבעים מעודנת ועדינה, איכות שנותרה מאפיינת את ציורו של מוריסו עצמו.
זהותה של יושבת הדיוקן הזה אינה ידועה, אך היא דומה מאוד לדמות השמאלית ב"האחיות", 1869 בקירוב (הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון הבירה) לא רק בתווי פניה ובהבעות פניה אלא גם בשמלת המוסלין הלבנה עם הכתמים הכחולים. ייתכן שהיא אחת מ"דלרושים הקטנים" שאליהם התייחסה ברט במכתב בזמנו, אך עליהם לא ידוע דבר. מוריסו הייתה בראש ובראשונה ציירת של דמות האדם ונושאיה היו בעיקר נשים וילדים במעגל הביתי שלה. כאמנית אישה מהמעמד הבינוני הגבוה בצרפת של המאה התשע-עשרה, האפשרויות שלה היו מוגבלות בהרבה מאלו של עמיתיה הגברים. היא לא יכלה, למשל, לשוטט בחופשיות ברחובות ובפארקים של פריז בחיפוש אחר נושאים לציוריה. ובתי הקפה הרועשים והבוהמייניים שבהם מאנה, סזאן, דגה, רנואר, פיסארו ואחרים היו טוענים שהתיאוריות האמנותיות האחרונות שלהם היו לגמרי מחוץ לתחום עבורה. מוריסו זכתה, עם זאת, להערכה רבה על ידי עמיתיה הגברים, במיוחד מאנה. היא לא רק הציגה בכל התערוכות הקבוצתיות האימפרסיוניסטיות מ-1874 עד 1886,
למעט התערוכה הרביעית ב-1879, כשהייתה חולה בעקבות לידת בתה, אך היא גם מילאה תפקיד פעיל בארגון שלהם. ביתה היה גם מקום מפגש קבוע לאינטלקטואלים ולסופרים של התקופה, כולל המשורר המפורסם סטפן מאלארמה, ולאמנים האימפרסיוניסטים.
למרות שמגוון הנושאים שלה היה מוגבל בהכרח, מוריסו הצליחה לצייר דיוקנאות מעודנים רבים של אחותה, אמה, בתה וחבריה. לעתים קרובות התפאורה היא ציור או סלון טיפוסיים של דירה בורגנית פריזאית, או תפאורת גן. בתחילה, מוריסו הושפעה רבות מקורוט ומאנה, אך עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-19 היא פיתחה את הדרך הייחודית שלה תוך שימוש בצבע מדולל דקיק עם רפיון וספונטניות מרביים. למוריסוט הייתה אהבה עמוקה לאמנות הצרפתית של המאה השמונה-עשרה, במיוחד פרגונאר ובושר, והטיפול החופשי והצבעים הצלולים הגבוהים שלהם היוו השראה משמעותית עבורה. אף על פי שמוריסוט עדיין לא הגיעה לסגנונה הווירטואוזי הבוגר כשציירה את הדיוקן הנוכחי ב-1871, חלק מהרגישות והביטחון הזה כבר מורגשים בדיוקן הנוכחי של אישה צעירה, באופן בולט בלבנים השקופים של שמלת המוסלין ובגוונים המעורבבים ברכות של עורה של הנערה.