מייקל קורין מערב (1908-1991)

מייקל קורין וסט (1908-1991) נחשב לאחד מחלוצי האקספרסיוניזם המופשט. היא נולדה כקורין מישל וסט בשיקגו ובילתה את רוב שנותיה המעצבות באוהיו. היא נרשמה לאקדמיה לאמנות בסינסינטי בשנת 1925, ובשנת 1932 עברה לניו יורק כדי להמשיך את לימודיה בליגת הסטודנטים לאמנות. וסט היה חבר במחלקה הראשונה של הנס הופמן בליגה לצד מרצדס מאטר, הארי הולצמן, בטי פרסונס ולואיז נוולסון, בין היתר. הדגש של הופמן על "העין הפנימית", היכולת לתפוס את מהות הדברים, השפיע לאורך זמן על האמנית ועל גישתה הרוחנית להפשטה. עם זאת, היא גם מצאה את הופמן כמורה מדכא ועזבה את כיתתו לאחר שישה חודשים. היא לא הייתה לבדה בביקורתה על התנהגותו של הופמן, לי קרסנר גם הביעה חששות בנוגע ליחסו לאמניות.

בערך באותה תקופה, וסט פיתחה מערכת יחסים רומנטית עם האמן ארשיל גורקי שהכיר לה את הסוריאליזם האירופי. הקשר האינטלקטואלי והאישי ביניהם היה מרכזי בהתפתחותם של שני האמנים. אומרים שגורקי הציעה לווסט שש פעמים, ושש פעמים היא סירבה לו לשמור על עצמאותה כאישה וכאמנית. גורקי היה זה שעודד את וסט לשנות את שמה מקורין למייקל, בטענה שהראשונה נשמעת יותר כמו "בת של בכורה" מאשר ציירת רצינית. וסט החל להשתמש בשם "מיקאל" ובשנת 1941 אימץ רשמית את הכינוי המקצועי והאישי "מייקל ווסט" והחל להתלבש בלבוש "גברי".

ציוריה של וסט מראשית ואמצע שנות ה-40 של המאה ה-20 מדגימים השפעה ותשתית קוביסטית, אולם לאחר מלחמת העולם השנייה עבודתה נעשתה מופשטת הרבה יותר ומונחית על ידי השינויים החברתיים, הרוחניים והפילוסופיים בעולם. ב-1946 החל וסט להיות פעיל בתרבות האמנות המתפתחת של ניו יורק לאחר המלחמה, והציג לצד מילטון אייברי, אדולף גוטליב ומארק רותקו, בין היתר, בגלריה פינאקוטקה. ב-1948 נישאה לקולנוען והצלם האוונגרדי פרנסיס לי. דרך לי, וסט הכירה את עמיתה האמן ג'קסון פולוק, איתו חלקה דגש על התהליך הציורי כמו גם על הטענה של הטבע הרוחני בתוך שפת ההפשטה. מבחינה טכנית היא הונעה על ידי הגישה הישירה של "ציור פעולה", סגנון פופולרי של פולוק. כדי להשיג משטח עבה ומחוספס, היא השתמשה לעתים קרובות בסכין צבעים וציירה ישירות מהצינור, והוסיפה חפצים מצויים וחול. היא השתמשה ביישום הצבע העבה שלה כדי ליצור מה שהיא כינתה "מודעות חומרית לרוח". מדי פעם היא ציירה על קנבסים ישנים יותר, ובנתה על אותה מודעות רוחנית שבאה לידי ביטוי.

ב-1953 הציג וסט לצד וילם דה קונינג ופרנץ קליין בגלריה היוקרתית "אורווה". היא שמרה על קשרי ידידות עם ריצ'רד פוסט-דארט והפסל איסאמו נוגוצ'י והושפעה בשנות ה-50 מהגישות הקליגרפיות של הזן בודהיזם והאמנות האירופית אינפורמל. לאורך הקריירה האמנותית שלה, וסט הייתה גם משוררת ומסאית ידועה שכתביה על אמנות התוו תיאוריות עכשוויות ואינדיבידואליות על המודרניזם. בשנותיה המאוחרות יותר, ווסט התבטאה: "לא עוד מופעים – אני רק רוצה לצייר בשלום – כפי שהדחף הזה לצייר כופה עליי".

למרות שינוי השם שלה, ווסט נאבקה על הכרה בתקופה שבה תשומת הלב של מבקרי האמנות האמריקאים שלאחר המלחמה התמקדה באב טיפוס היפר-גברי של "האמן". בעוד שתרומתה פורצת הדרך הקיפה את האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי קדימה, היא נכתבה מחוץ לנרטיב בשל ההטיה המגדרית של היסטוריונים ומבקרי אמנות של המאה ה-20. כמו רבים מבנות דורה האקספרסיוניסטיות המופשטות, עבודתה של ווסט היא נושא לעניין ולשבחים גוברים. זמן קצר לאחר מותה ב-1991, קרן פולוק-קרסנר ערכה רטרוספקטיבה עטורת שבחים של יצירתה, שכותרתה הייתה: "מייקל ווסט: צייר-משורר", ובשנת 2019, גלריה הוליס טגארט בניו יורק עשתה טענה משכנעת עבור ווסט על ידי הצגת עבודותיה לצד בני גילה ארשיל גורקי, הנס הופמן, ריצ'רד פוזט-דארט ופרנץ קלין. תערוכות אלו מיקמו מחדש את ווסט כאמנית מכוננת של התנועה האקספרסיוניסטית המופשטת והחלו לתקן את חוסר ההכרה שוסט לא הצליחה לקבל בחייה, אך הייתה ראויה לה.