באמצע שנות העשרים החל רופינו טמאיו בשלב הפיתוח המכריע כקולוריסט מתוחכם ועכשווי. בניו יורק הוא נתקל ביצירותיהם פורצות הדרך של פיקאסו, בראק וג'ורג'יו דה קיריקו, יחד עם ההשפעה המתמשכת של הקוביזם. הוא חקר ערכים ציוריים ופלסטיים דרך נושאים שמקורם בסצנות רחוב, תרבות פופולרית ומרקם חיי היומיום, וגישתו הייחודית לצבע ולצורה החלה לקרום עור וגידים. היה זה שינוי מכריע לעבר אסתטיקה קוסמופוליטית, שהבדיל אותו מהלהט הלאומני שבו דגלו הנרטיבים הטעונים פוליטית של התנועה המורליסטית המקסיקנית. על ידי התמקדות בחיוניותה של התרבות הפופולרית, הוא לכד את הזהות המקסיקנית המהותית שהעדיפה ערכים אמנותיים אוניברסליים על פני פרשנות חברתית ופוליטית מפורשת. הגישה הדגישה את מחויבותו להגדרה מחדש של האמנות המקסיקנית על הבמה העולמית והדגישה את תרומתו החדשנית לדיאלוג המודרניסטי.

כמו סזאן, טמאיו העלה את ז'אנר הטבע הדומם לכמה מהביטויים הפשוטים והיפים ביותר שלו. עם זאת, התחכום הגבוה עומד בבסיס הקלות שבה טמאיו משלב מוטיבים מקסיקניים תוססים עם ההשפעות האוונגרדיות של אסכולת פריז. כפי שמגלה נטורלזה מוארטה מ-1935, טמאיו סירב לשקוע בעיטור גרידא שמאפיין לעתים קרובות את האמנות העכשווית של אסכולת פריז שעמה עבודתו עורכת השוואות. במקום זאת, הסידור שלו של אבטיחים, בקבוקים, קנקן קפה ופריטים שונים המבוימים בתוך טונאליות מפוכחת וארצית וחלל רדוד וחסר החלטיות מזכיר את העניין המוקדם של טמאיו בסוריאליזם. מטריצה מרובעת מכוסה מדגישה את הניגוד בין הסובייקטים האורגניים של הציור לבין המבנה המופשט והאינטלקטואלי שנכפה עליהם, ומעמיקה את הפרשנות של חקירת האמן את התפיסה והייצוג החזותיים. בדרך זו, הרשת משמשת לנווט בין העולם הנראה לעין לבין המבנים הבסיסיים המשפיעים על הבנתנו אותו, ומזמינה את הצופים לשקול את יחסי הגומלין בין מציאות להפשטה, תחושה וניתוח.