סר וינסטון צ'רצ'יל (1874-1965)

סר וינסטון צ'רצ'יל (1874-1965), שנודע כמדינאי הגדול ביותר של המאה ה-20 ואחד הבריטים הנערצים ביותר אי פעם, חתן פרס נובל והיסטוריון שבמותו מכר יותר ספרי היסטוריה מכל היסטוריון אחר, היה גם צייר נלהב ומוכשר.

וינסטון צ'רצ'יל היה בן 40 כשהחל לצייר - באחד מרגעי השפל בחייו. היה זה ביוני 1915, זמן קצר לאחר התפטרותו מתפקיד הלורד הראשון של האדמירליות בעקבות מסע הדרדנלים. יום ראשון אחד אחר הצהריים הושיטה לו גיסתו, ליידי גוונדליין, מכחול השייך לאחיינו הצעיר. במאמרו משנת 1921 "ציור כבילוי" נזכר צ'רצ'יל: "ואז המוזה של הציור נחלצה לעזרתי". הציור סיפק מפלט מלחצי הפוליטיקה וההוצאה לאור, וממה שצ'רצ'יל כינה "הכלב השחור" של הדיכאון.

הוא קיבל השראה מהאימפרסיוניסטים ונהנה לצייר באוויר הפתוח (כלומר בחוץ). בביתו ובמסעותיו ליוו את צ'רצ'יל בציוריו, מכחולים, קנבסים וציור. המדיום המועדף עליו היה נפט, והנושאים המועדפים עליו היו נופים ונופי ים. כ-550 הציורים שלו - או ה"דאובים" שלו כפי שהוא כינה אותם - מספרים את סיפור מסעותיו ברחבי אירופה, צפון אמריקה וצפון אפריקה עם סצנות של דרום צרפת כנושא השכיח ביותר שלו.

אף על פי שלימד בעיקר את עצמו, סגנונו והטכניקה שלו התפתחו באמצעות הדרכה מציירים מוכשרים כמו סר אוסוולד בירלי, סר ג'ון והייזל לברי, פול מאז, סר ויליאם ניקולסון וולטר סיקרט. הוא העתיק ציורים של שארל דאוביני, ג'ון סינגר סרג'נט ופול סזאן, חלקם הושאלו לו על ידי עמיתו הפוליטי, פיליפ ששון.

כל חייו דיבר צ'רצ'יל בצניעות על איכות עבודתו. בשנת 1921 שלח שישה ציורים תחת שם בדוי, שארל מורין, לתערוכה בגלריה דרואט בפריז. בשנת 1947 הוא השתמש שוב בשם בדוי, דייוויד וינטר, כאשר הגיש שתי עבודות לתערוכת הקיץ השנתית של האקדמיה המלכותית לאמנויות - שמו האמיתי נחשף רק לאחר שהשתיים התקבלו. הוא זכה להכרה נוספת כאמן כאשר האקדמיה המלכותית בחרה בו כאקדמאי כבוד יוצא דופן בשנת 1948, וערך תערוכת יחיד של יצירותיו שסיירה ברחבי העולם בשנים 1958-59 - התערוכה הראשונה והיחידה של אמן חובב במוסד.

בהתחשב בדרישה לזמנו ולהישגיו כפוליטיקאי וכסופר, קשה לתפוס את האיכות והפרודוקטיביות של תוצריו האמנותיים.  כשמתבוננים באדם יוצא דופן זה, יש לתת את הדעת על היבט יוצא דופן זה.