גם לקראת סוף חייו המשיך פיקאסו לדחוף את עצמו. רק בגיל 77 יצר את הלינוקאטים הראשונים שלו. חזה של אישה, על שם קרנאך הצעיר (1958) היה הלינוקאט הצבעוני הראשון של פיקאסו. תהליך יצירת חיתוכי לינוליאום (הדפסים שנוצרו מחיתוך ולחיצה על פיסת לינוליאום) הוא תהליך הגוזל זמן; כל צבע דורש בלוק אחר. רישום נכון של כל בלוק הוא קשה מאוד עם חוסר התאמה המתרחש לעתים קרובות. בעזרתו ובידיעתו של הידלגו ארנרה, יצרו פיקאסו וארנרה שיטה חדשה ליצירת הדפסי לינוקאט צבעוניים שהשתמשו בבלוק אחד בלבד שמזער את חוסר התאמה. עם זאת, משמעות הדבר הייתה שלאחר כל הדפסה עוקבת, הם לא יכלו לחזור בהם. למרות שקראנאך אינו משתמש בשיטה זו, זו הייתה עבודה מרכזית שהראתה את המורכבות שבה פיקאסו עבד.

מעבר לטכניקה של הדפס, קראנאך הוא דוגמה מצוינת לחיבתו של פיקאסו לפרש מחדש יצירות של ציירי המאסטר הישן. במובן מסוים, פיקאסו היה כמו מלחין שיוצר וריאציות על נושא – חשבו על פול הינדמית שחיבר את " מטמורפוזה סימפונית של נושאים" מאת קרל מריה פון ובר. על ידי פרשנות מחדש של יצירות, פיקאסו מציג את חזונו שלו על הנושאים של המאסטרים הזקנים תוך שהוא מכניס את עצמו לדיאלוג עם יצירותיהם. שיחות אלה מפרקות ומשחזרות רעיונות של השפעה ואת פעולת הציור עצמה. הפרשנות המחודשת החשובה ביותר היא Las Meninas של פיקאסו, המערבבת מחדש את יצירתו של דייגו ולסקז במוזיאון הלאומי לפראדו במדריד. הסדרה החלה בשנת 1957, שנה לפני קראנך. אמנים אחרים, כולל ריצ'רד המילטון, אפילו מדמיינים מחדש את הפרשנות של פיקאסו עצמו ללאס מנינאס.