כשאנדי וורהול בחר תצלום מ-1952 של מרילין בשיא יופיה ונעוריה, הוא התכוון שזה יהיה דימוי קפוא לנצח ביופי קולנועי מושלם. זה היה מיזוג של שתי תשוקות הילדות של וורהול: דת וסלבריטאות: תיאור איקוני ומושא פולחן.  הוא העריץ את אליזבת טיילור, ג'ודי גרלנד, ג'קי קנדי וגרייס קלי כיפות על-אנושיות שהפכו לאלוהויות.  מאוחר יותר, וורהול הבין ששינוי כזה לא צריך להיות מוגבל לכוכבי קולנוע וסלבריטאים, והוא ידע איך לנצל אמת אוניברסלית: כולם רצו לתחושת זהות ולהרגיש מיוחדים. תארו לעצמכם את המסירה הרגילה של אנדי כשהוא הצהיר, "בעתיד כולם יהיו מפורסמים במשך רבע שעה", וידעו שהוא התכוון בדיוק למה שהוא אמר בלי שמץ של אירוניה, בוז או לעג.  אבל הוא לא יכול היה לדעת עד כמה דבריו נבואיים מהדהדים כיום בעולם הנשלט על ידי פלטפורמות מדיה חברתית או שהיכולת המואצת באופן אקספוננציאלי להשיג מעמד וסלבריטאות תטופל כאילו מדובר בזכות אלוהית. 

תהליך היצירה של וורהול החל בדרך כלל בצילום פולארויד. לאחר מכן הוא העביר את התמונה לסרט שקוף בעזרת מקרן כדי שיוכל להתחקות אחר קווי המתאר של תווי פניו של המצולם ולשפר את הדיוקן כך שיתאים לרגישויות האידיאליות שלו של נעורים, יופי ואטרקטיביות. הדיוקנאות של וורהול הם לעתים קרובות של סיטר שאינו מוכר לנו כיום, ובכל זאת כל דיוקן מקרין אלגנטיות נצחית המזכירה את ההערה 'רבע שעה של תהילה'.  הנושא במקרה זה הוא סאצ'יקו באואר לשעבר, כיום סאצ'יקו גודמן, אחד ממתווכי הנדל"ן המובילים בניו יורק שממשיך להתמכר לתשוקה הגדולה שלה, איסוף אמנות.  כשסאצ'יקו באואר נוצרה ב-1977, הדימויים המרובים שצולמו ממנה מצביעים על כך שהיא הייתה מוזה לא פחות מאחד ממעגל החברים של אנדי שהתקשר איתו לעתים קרובות ככל שיכלה. הממדים של סאצ'יקו באואר, המקוטלגים כמסך אקרילי ומשי על בד, תואמים את התעקשותו של אנדי שכל הדיוקנאות יהיו בגודל 40 על 40 אינץ'. כשנשאל מדוע הוא כה נחרץ לגבי הגודל, הוא ענה, 'כי יום אחד הייתי רוצה שמוזיאון המטרופוליטן ייקח אחד מכל אדם וירכיב את כולם כתערוכה אחת גדולה ומשתלבת בשם 'דיוקן החברה'.  צפו שפורטרט של סאצ'יקו יהיה ביניהם כשזה יקרה.